"האם אי פעם שמעת את הזאב קורא אל הירח הקיצי הנוגה

או שמעת מהנשר איפה הוא ביקר

האם אתה יכול לשיר בכל הקולות של ההרים

האם אתה יכול לצייר בכל צבעיה של הרוח" (צבעיה של הרוח, פוקהונטס, תרגום חופשי)

פוקהונטס, הדמות המלוטשת של דיסני ולא הנסיכה האינדיאנית, בקולה של ונסה ויליאמס המופלאה, עשתה לי משהו בפנים השבוע. יש משהו בעולם, שאף פעם לא לגמרי יכולתי להסביר, קשר חזק ובלתי ניתן לשבירה - בינינו ובין הכל. לכל דבר בעולם יש קשר מוזר לכל דבר אחר, כל יצור חי לכל יצור אחר. בין גופתה של ילדה אומללה שנמצאה סופסוף לבין האנשים שבחרו להיות בתוך הכלא של "האח הגדול", לבינינו, היושבים מול מקלט הטלויזיה.

איש וחבר יקר, רונן א. קידר, כתב רומן ביכורים לפני שנים מספר בשם "פרפרי כאוס" (פי-פי-פי-פרסומות:  "פרפרי כאוס" יצא בהוצאת "שופרא", חפשו בסטימצקי הקרוב למקום מגוריכם ואם אין, שווה להזמין. ואם כבר ברונן א. קידר המוכשר עסקינן, שווה גם לקנות את ספר השירה המשובח שלו "סימני נשיכה" בהוצאת "הליקון"). דרך סיפור אישי מעניין, החוצה מיניות ומגדר, הספר מתייחס בעיקר לשילוב שבין אפקט הפרפר לבין התיאוריה הקווירית כמשל לתיאורית הכאוס. הרומן לא חף מבעיות, לא חף מחוסר הבשלות של הסופר הצעיר שכתב אותו, אי אז - ועדיין מצליח להישאר מרתק ומקורי.

יש משהו אופטימי ב"פרפרי כאוס", משהו מנחם, שמסתכל על הכל מזווית חיובית ומעניינת בהרבה מאשר תיאורית האסונות שנכרכה בפרפר ההודי שאיכשהו גורם לסופת טורנדו ביבשת אחרת. המבט על הפרפר המסוכן הזה הוא חיובי הרבה יותר, מקביל יותר לתיאוריה הגורסת, נניח, שאם פרפר מניע את כנפיו באיזור בופאל המוכה בהודו, יש סיכוי להיחלשות הוריקן בחופי אמריקה. ההמשך הוא כמובן שאם כל זה קורה, יש סיכוי טוב שמישהו ריסס גרפיטי שישנה משהו ברחובות ירושלים, ומישהו אחר הצליח למצוא תרופה לעוד מחלה שעתה תציל עוד חיי אדם, ומישהו נוסף מתאהב במישהו מחדש איפשהו בעולם. לפחות לפי הפרשנות שלי למבט החיובי הזה - מוות קשור במוות, חיים קשורים בחיים.

רבים הקולות הקוראים עכשיו לתקשורת לדווח אחרת, לנסות להביא גם את החיובי לכותרות, לא לנבור במקרי אלימות ורצח קשים מחשש ליצירה של גל כזה. לעניות דעתי, אי אפשר להאשים את התקשורת בגל האלים האחרון, גם לא בזה שקדם לו או בסימני האזהרה השונים של האלימות או הרקבון החברתית של החברה הישראלית. הרי גם כשלא היו עיתונים ותקשורת, היו אסונות. קטנים יותר, כנראה, אבל גם האוכלוסיה היתה קטנה בהרבה, בכל העולם. מלחמות, הרג ומוות בטרם עת הם חלק מההיסטוריה האנושית בכל שנותיה. תמיד היה בנו צורך לכבוש, להתקדם, להגיע למקומות בהם עוד לא היינו. תמיד הוביל אותנו החיפוש אחר כוח, זה כתוב בטקסטים העתיקים ביותר שיש ברשותנו, וטולקין כתב את זה טוב במיוחד - תשע טבעות כוח ניתנו לגזע בני האדם, שמעל לכל שואפים לכוח.

ומנגד, תמיד היתה חמלה. תמיד היו כאלה שראו לנגד עיניהם את הזולת, בין אם הוא אדם ובין אם הוא יצור חי כלשהו. בעידן הטלויזיה והרשת, הכל מגיע אלינו במהירות מידע מסחררת. כמות המידע שילד בן 4 מעכל היא עצומה, והוא כבר צרכן לכל דבר - ובעל השפעה ממשית על הכלכלה שלנו. הוא צרכן ידע, אמנם בצורות אחרות, אבל לא פחות מאדם בן 40. בגלל הקדימה העצומה שלנו, ילד בן 4 כבר לא אמור להיות בסכנת מוות בעולם המערבי, שבו הגנה כה כבדה מפני איתני הטבע שאימו על חייו של אותו בן 4 בתקופות קדומות יותר. עדיין, טרגדיות מזעזעות קורות, והן מזעזעות בדיוק בגלל שבריריותם של החיים הצעירים הללו, והצורך שלנו לחמול על חסרי הישע, התמימים, חסרי ההגנה. גם זה חלק מן האנושיות שבנו, ובמידה וקורה אסון כזה, אנחנו מדברים על כך, מנסים לעכל, מוקיעים את הרע מתוכנו.

איננו רעים כל כך, אני חושבת. רק מבולבלים. בין הכוח לבין החמלה, בין הזוועה לבין ההגנה. לא מהכל נוכל להגן, אבל אנחנו בהחלט היינו רוצים להצליח כמה שיותר. לצערי,וכנראה גם לצערנו, לא תמיד אנשים זוכרים לפעול לא רק מתוך רצון להתקדם ולעשות לעצמם חיים טובים ונעימים, כי אם גם מתוך חמלה ורוך. מעטים האנשים שהגיעו לעמדות מפתח מבלי לדרוך על משהו או מישהו ,  או לכל הפחות, מבלי נאלצו לכופף כמה חוקים או עקרונות בדרך. לפעמים אני חושבת שזו הדרך היחידה להתקדם, זה המחיר. ייתכן ויהיה נאיבי מאוד לחשוב כי יש אפשרות להתקדם אחרת, ועדיין אין בזה הצדקה למי ששחיתות פושה בו. המשחק הפוליטי המאפיין כמעט כל מקום, ובייחוד מקומות שלטוניים, הוא אכזרי ולא קל - אבל גם שם עדיין יש חוק - ויש דברים שפשוט אסור לעשות, ויעלו לך במשרה, או במשפט עם קלון ולעיתים גם מאסר (לא שזה יפריע לך לרוץ למשרה ציבורית בהמשך, כמו שמוכיח אריה דרעי, אבל הוא לפחות באמת ריצה את עונשו, בניגוד למשה קצב שעדיין לא נשפט בכלל).

כוח הוא חרב פיפיות. הוא נותן לך בדיוק במידה בה הוא לוקח. אם ניקח את הכוח האדיר של הטבע, ונשתמש בו - הרי שמתישהו נצטרך להחזיר לטבע. אם ניקח את העוצמה האנושית שהפגינה המשטרה בחיפושים הנרחבים אחרי הילדה שאיש לא אהב בחייה, כדי להביאה לפחות לקבורה ראויה - והתמיכה האדירה לה זכה מבצע "שם הורד" של המשטרה בציבור, הרי שיש לנו את הכוח לעשות פה שינוי מהותי. אולי, כמו שכתבתי בויינט בשבוע שעבר, נצליח לומר שאנחנו לא צורכים יותר אלימות, ולא נסבול שימוש באלימות. זה נאיבי, כמעט בצורה מעוררת תמיהה, לאור החדשות החוזרות ונשנות בדבר אלימות וחוסר אחריות. אני רוצה להאמין שאני לא הנאיבית היחידה, שיש פה עוד אנשים שהיו רוצים לראות סוף לכל מה שמשחית אותנו, כל האלימות, השימוש בכוח, שררה וכסף כמדד להצלחה.

אני מאמינה שבסוף נשנה את יחסנו אל הסביבה, ונעשה סדר בכל הכאוס הזה. סביבה זה אנשים, ללא הבדלי מין-צבע-מגדר-נטייה מינית-דת או מצב סוציואקונומי. סביבה זה טבע, סביבה זה כל מה שחי, צומח או דומם בעולם. כשיהיה לנו אכפת מספיק, גם לאלימות, לדקדנטיות ואפילו לאיידס ולסרטן תימצא תרופה שתגמור את המגיפות הללו. אנחנו המין האנושי, אנחנו מגיעים הכי גבוה אחרי שנפלנו, ותעיד על כך ההתקדמות הטכנולוגית שמביאה עוד ועוד חיים לעולם, לאחר שרק לפני ששים וקצת שנים השתמשו בקדימה ובטכנולוגיה כדי להרוג מיליוני בני אדם באירופה, רק בשל היותם מי שהם וכיוון שלא היו בדיוק כמו שמישהו קבע שצריכים להיות, או כדי להכריע מלחמה בשתי פצצות בלבד. אנחנו המין האנושי, אנחנו נשנה גם את מה שמפריע לנו עכשיו, כשנרצה. ככה זה כמעט תמיד בהיסטוריה, הרוח האנושית מפתיעה אחרי רגע שחור במיוחד. מי שיחזיק מעמד דרך ימי הביניים החשוכים, עוד יראה רנסנס.

"אתה חושב שהאנשים היחידים שהם אנשים

הם אלה שחושבים ונראים כמוך

אבל אם תלך בעקבותיו של זר

תלמד דברים שמעולם לא ידעת, מעולם לא ידעת." (צבעיה של הרוח, פוקהונטס, תרגום חופשי)

פתחתי את יומי עם ידיעה קורעת לב בדבר לוויתן גדול-סנפיר, גור קטן, שננטש (לכאורה) בחופי סידני על ידי אמו, ונצמד ליאכטה כיוון שחשב שזו אמא שלו. הם חייבים לינוק עד גיל שנה, היצורים הענקיים הללו. נתון נוסף הנוגע אליהם הוא העניין הקטן והמושתק של הציד היפני הנוראי שנעשה ביצורים הענקיים והמופלאים הללו מדי שנה.

יש משהו קומי בתמונה של לוויתן המחפש לינוק מיאכטה. זאת אומרת, עד שמבינים שהוא באמת רעב ועלול גם למות ברעב, כמו שקרה ללוויתן שנמצא מת לא רחוק מנמל הקישון כאן בארץ. אז הקומדיה הקטנה הופכת לטרגדיה נוראה, שאנחנו אחראים לה במידה רבה.

ייתכן ואמא שלו לא ניצודה אלא עזבה אותו או מתה, כמו שקורה לפעמים בטבע. אבל עובדה היא שהיפנים צדים את הלוויתנים כל שנה באין מפריע, למרות איסורים חוקיים שונים. נתון נוסף הוא שזו רק חיה אחת, יש עוד כל כך הרבה שאנחנו טובחים בהן בלי רחמים.

לא, אני ממש לא צמחונית. האדם אכל גם בשר משחר ההיסטוריה. אבל למה לנו בשר לוויתנים?

בגלל שהוא קשה להשגה.

מה שקשה להשגה הוא מה שעומד בבסיסה של תרבות הצריכה שלנו. בני אדם נמשכים למה שקשה להשיג: פרארי, יהלומים, תהילת עולם ובשר לוויתנים.
אז מה זה משנה במי פגענו ומה עשינו - ליצורים האלה אין מילים שיוכלו לפגוע בנו, הם לא יכולים להגיש תביעה, הם לא יכולים אפילו ללכלך עלינו בראש חוצות. ומה שמשנה לנו זה כמה נזק ייגרם לנו מהם, לא כמה נזק אנחנו עושים להם.

האמות המוסריות שלנו הלכו לעזאזל מזמן וכולנו במרדף (תקראו לזה קפיטליזם, אבל זה כנראה הרבה מעבר לתיאוריה או הפרקטיקה הכלכלית - זו מגיפה פסיכולוגית) אחרי מה שאין לנו. הזכרון שלנו חזק מכדי שנשכח באמת את טראומת הנטישה בכניסה לגן הילדים, את כל מה שלא ניתן או לא היה לנו ורצינו.

החסך הזה הוא רוחני, נפשי ועמוק. כאשר המרדף אחרי מה שעדיין אין לנו נשאר ברמה הרוחנית, הרעיונית, העמוקה - יש התקדמות ופריחה. הקידמה שהוציאה אותנו מהמערות, מהמגיפות אל עידן הפניצלין והמחשבים נובעת מן הצורך להגיע למקומות חדשים בהם עוד לא היינו, מן הרצון לדעת ולהסביר תופעות ודברים, לחיות עוד ולדעת עוד.

כאשר התאווה למה שאין לנו, למה שקשה להשיג וצריך מחיר יקר עבורו הופכת לחומרית מתחילה הבעיה. מי שעובד קשה בעבור בשר לוויתנים ישאר בסופו של יום עם אותו חסך רגשי-רעיוני: תמיד יהיה בשר יקר יותר לנשוך בו, ונפשית בשר אינו תחליף להתקדמות אמיתית לכיוון יעד אישי.

הבלבול שלנו בלבל היום לוויתן גדול סנפיר קטן שסביר להניח שימות מרעב, שאנחנו העברנו לו והפכנו לאכזרי וממשי בהרבה.

בייאושו, בא ונצמד אלינו לוויתן קטן ורעב, בחיפושיו האילמים אחר פטמה, כשואל: איפה אמא?

זה אירוני כל כך, זה סימבולי כל כך שלא רק שלא היתה לנו פטמה להציע, אלא שגם תשובות של ממש אין לנו.

הסיבה לטור שלי בYNET, לעריכה של ערוץ הנשים בGOGAY וכל העיסוק-יתר הזה במיניות האדם, האישה והלסבית המצויה, היא העובדה שהכל, אבל באמת הכל קשור בסקס. אנחנו מודדים על פי סקס את הכוח שיש לאדם בחברה - כמות הזיונים שיוכל להשיג, איזה סוג אנשים ימשכו אליו וכיו"ב.

הרבה זמן זה הרגיז אותי, שהעולם מסתובב מסביב לאיברי המין שלנו, לפחות בכל מה שנוגע לסטטוס חברתי-כלכלי.

היום זה כבר הרבה פחות מרגיז אותי ונותר עובדה של חיים: מי שמזדיין יותר ועם מה שנחשב יותר סקסי בעיני כלל העולם, הוא נקבה/זכר האלפא בחברה שלנו. למה? כי אנחנו רוצים להיות נאהבים. סקס הוא המקום בו אנחנו הכי טבעיים, ללא מסיכות. כמה שיותר אנשים שירצו אותנו ככה - ככה ערכנו בעיני עצמנו עולה.

זו מהות העניין.

אני במלחמה ביתר הערוצים בהם אני כותבת כדי שיכירו בכך שהכוח שלי לא פחות רק כי אני אוהבת נשים. איני יודעת אם אלו המילים האחרונות שאכתוב כאן בענייני מיניות, אבל הכוונה של הבלוג הזה היא לשטוח את הביקורת שלי כלפי עוד כמה דברים בעולם.

והסיבה לזה היא - שמעבר למיניות שלנו, מעבר לפופיק שלנו, זכויות אדם מופקרות לחלוטין בהמון תחומים. בינתיים נגמרים לנו המים, החום עולה, הקרחונים נמסים, והסרט "היום שאחרי מחר" נראה כמו תחזית אופטימית למדי. זה עוד מבלי לדבר על תרבות הפרסום והשפע שדופקת לחינוך שלנו את הצורה, ומבלי להיכנס לאיידס באפריקה ולמה עדיין אין תרופה לאיידס והכל יקר כל כך.

ובמילים אחרות - לא לאוננות, כן לסדר היום העולמי החדש.
ברוכות הבאים

ענת