התבלבלנו. ולא רק אנחנו.

פתחתי את יומי עם ידיעה קורעת לב בדבר לוויתן גדול-סנפיר, גור קטן, שננטש (לכאורה) בחופי סידני על ידי אמו, ונצמד ליאכטה כיוון שחשב שזו אמא שלו. הם חייבים לינוק עד גיל שנה, היצורים הענקיים הללו. נתון נוסף הנוגע אליהם הוא העניין הקטן והמושתק של הציד היפני הנוראי שנעשה ביצורים הענקיים והמופלאים הללו מדי שנה.

יש משהו קומי בתמונה של לוויתן המחפש לינוק מיאכטה. זאת אומרת, עד שמבינים שהוא באמת רעב ועלול גם למות ברעב, כמו שקרה ללוויתן שנמצא מת לא רחוק מנמל הקישון כאן בארץ. אז הקומדיה הקטנה הופכת לטרגדיה נוראה, שאנחנו אחראים לה במידה רבה.

ייתכן ואמא שלו לא ניצודה אלא עזבה אותו או מתה, כמו שקורה לפעמים בטבע. אבל עובדה היא שהיפנים צדים את הלוויתנים כל שנה באין מפריע, למרות איסורים חוקיים שונים. נתון נוסף הוא שזו רק חיה אחת, יש עוד כל כך הרבה שאנחנו טובחים בהן בלי רחמים.

לא, אני ממש לא צמחונית. האדם אכל גם בשר משחר ההיסטוריה. אבל למה לנו בשר לוויתנים?

בגלל שהוא קשה להשגה.

מה שקשה להשגה הוא מה שעומד בבסיסה של תרבות הצריכה שלנו. בני אדם נמשכים למה שקשה להשיג: פרארי, יהלומים, תהילת עולם ובשר לוויתנים.
אז מה זה משנה במי פגענו ומה עשינו - ליצורים האלה אין מילים שיוכלו לפגוע בנו, הם לא יכולים להגיש תביעה, הם לא יכולים אפילו ללכלך עלינו בראש חוצות. ומה שמשנה לנו זה כמה נזק ייגרם לנו מהם, לא כמה נזק אנחנו עושים להם.

האמות המוסריות שלנו הלכו לעזאזל מזמן וכולנו במרדף (תקראו לזה קפיטליזם, אבל זה כנראה הרבה מעבר לתיאוריה או הפרקטיקה הכלכלית - זו מגיפה פסיכולוגית) אחרי מה שאין לנו. הזכרון שלנו חזק מכדי שנשכח באמת את טראומת הנטישה בכניסה לגן הילדים, את כל מה שלא ניתן או לא היה לנו ורצינו.

החסך הזה הוא רוחני, נפשי ועמוק. כאשר המרדף אחרי מה שעדיין אין לנו נשאר ברמה הרוחנית, הרעיונית, העמוקה - יש התקדמות ופריחה. הקידמה שהוציאה אותנו מהמערות, מהמגיפות אל עידן הפניצלין והמחשבים נובעת מן הצורך להגיע למקומות חדשים בהם עוד לא היינו, מן הרצון לדעת ולהסביר תופעות ודברים, לחיות עוד ולדעת עוד.

כאשר התאווה למה שאין לנו, למה שקשה להשיג וצריך מחיר יקר עבורו הופכת לחומרית מתחילה הבעיה. מי שעובד קשה בעבור בשר לוויתנים ישאר בסופו של יום עם אותו חסך רגשי-רעיוני: תמיד יהיה בשר יקר יותר לנשוך בו, ונפשית בשר אינו תחליף להתקדמות אמיתית לכיוון יעד אישי.

הבלבול שלנו בלבל היום לוויתן גדול סנפיר קטן שסביר להניח שימות מרעב, שאנחנו העברנו לו והפכנו לאכזרי וממשי בהרבה.

בייאושו, בא ונצמד אלינו לוויתן קטן ורעב, בחיפושיו האילמים אחר פטמה, כשואל: איפה אמא?

זה אירוני כל כך, זה סימבולי כל כך שלא רק שלא היתה לנו פטמה להציע, אלא שגם תשובות של ממש אין לנו.